א"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני (ר"ה טז') יש להבין מדוע הזכות נזכרת בלשון עקדת יצחק, הרי העקידה היא קשירת הידים והרגלים המהווה פרט צדדי בנסיון הגדול של העקידה, לכאורה היה מן הראוי להזכיר את הזכות של המעשה הזה על העלאה למזבח, ולא קשירה.
בילקוט שמעוני פר' וירא, אמר יצחק לאביו, אבא קשור שתי ידי ושתי רגלי שלא אבעט אותך ונמצאתי מחלל מצות כבד את אביך ועשה כן וכו'. והקב"ה רואה את האב מעקיד בכל לב, והבן נעקד בכל לב וכו' וכן מובא בשם מדרש תנחומא, אמר לו יצחק, אבא אסרני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא תראה המאכלת ואפסל מן הקרבן בבקשה ממך שלא תעשה בי מום.
רואים אנו כאן שעיקר גדלות הצדיקים היא, במה שהם מתגברים על כח טבעם ועוקדים רצונם הטבעי ומכניעים אותו למלכות שמים. דוגמא לכך אנו מוצאים ביצחק שהיה לו כח רצון טבעי לחיות, וכלשון המדרש שנפש חצופה היא, וכבש את כחו זה מתוך הכנעה למלכות שמים, וכדי שהכנעה זו תצא אל הפועל ללא תקלות בקש יצחק מאביו לעקדו, לכן נקרא עקדת יצחק.
ההכנעה לפני ה' ושבירת תאוותיו אינן מביאות את האדם לידי עצבות ושברון רוח אלא אדרבה בעקבות ההכנעה היא מתמלאת שמחה, וזה מה שנאמר בתהילים הריעו לאלקים בקול רינה בתרגום יבבו לאלוקים בקול תושבחתא, והרי יבבא, זה גניחה או יללה אלא אדרבה מתוך היבבא של התבטלות מגעים לידי שמחה (מספר שביב אור).
הספורנו פרשת אמור: זכרון תרועה זכרון תרועת מלך בה יגילו במלכם כאמרו הרנינו לאלקים עוזנו הריעו, וזה, מפני היותו יושב אז על כסא דין כמי שבא בקבלה, כאמרו תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו, ויטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו כאמרו (ישעיה ל"ג) ה' שופטנו ה' מחוקקנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו.
כתב רבינו יונה בריש פרק אין עומדין, שאף על פי שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אצל הקב"ה אינו כן אדרבא, כשהאדם מתבונן בגדלותו וירא מפניו, ישמח ויגל באותה יראה מפני שבאמצעותה מתעורר לקיים המצוות ושש ונעלז בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה.
(מלקח טוב)
מצות שופר
כתב הרמב"ם בהלכות תשובה אף ע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
כתוב בספרים הקדושים כי ראשי תיבות של שופר שורש פורה ראש ולענה הכוונה אפילו מי שנפל כל כך לסטרא אחרא, אף על פי כן השופר יכול לעלות אותו.
אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, הראשי תיבות שופר לרמז דלעתיד לבא יתקע הקב"ה בשופר גדול לחירותינו ונזכה לכל זה בזכות השופר שאנו תוקעין.
בגמרא (ראש השנה ט"ז ע"ב) למה תוקעין בר"ה כדי לערבב השטן, ומקשה רבי פנחס מקוריץ זצ"ל וכי אינו זוכר משנה שעברה, ומתרץ שבכל שנה יש שטן חדש.
שופר של ראש השנה מצותה של איל (או"ח סימן תקפ"ו סעיף א.) איל הוא לשון חיזוק היינו שיתחזק במצוות כל השנה.
השופר מורה על מדת אהבה ועל מדת היראה, דתקיעה היא קול פשוט מורה על אהבה, ותרועה מורה על היראה וצריכים ישראל לקבל ולחדש עליהם אהבה ויראה מחדש. כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, (ראש השנה ט"ז ע"א) זה שאמר הכתוב (דברים כ"ו, י"ז) את ה' האמרת היום, היינו שמאמינים לו על דבריו, כי מתחלה כשהאדם נכנס בדברי תורה אינו מרגיש שום טעם אך בסוף מאיר לו ה' יתברך, וכשהאדם מאמין להקב"ה אז גם הקב"ה מאמין לו ומברר אותו לטוב וזהו – כל שנה שרשה בתחילתה – היינו שהאדם נכנס ומדבק עצמו להשם יתברך אף על פי שהוא רש עדיין שאינו מרגיש שום טעם לזה מטובין בסופו.
וזה ענין התקיעות כי החודש הזה הוא מלא תאוה וחמדה והוא זמן אסיפה כמו האדם שבא ממסחרו ורואה כמה יש לו, על זה אמר הקב"ה תקעו כדי לערבב את השטן שלא יאמר שאתם משוקעים בתאוה. רק תקבלו תיכף התחלת החודש ביראה.
(מי השלוח למס' ר"ה)
