בין המצרים
עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים: "ימי בין המצרים" על שם הכתוב "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א') ואמרו חכמים "אלו ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב" שבהם קטב מרירי (שמו של שד מזיק) מצוי, ושאר מזיקים שולטים בהם וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים אלה, וכן חרב הבית בראשונה ובשניה בימים אלה של מצרים ומצור ומצוק. משום כך הוקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש.
ובספר "לחם דמעה" כתב כי כונת המלים כל רדפיה השיגוה, התכוון המקונן לומר שאף אלו שלא היו חזקים וחסונים מכל מקום כאשר רדפו אחרי ישראל השיגום, והינו כל רודפיה יהיה מי שיהיה, ועל כן כתב רדפיה חסר לרמוז שאפילו מי שלא היה בכלל רודף מלא, כי לא היה גבור ומלומד מלחמה אלא חלש ורפה מ"מ השיגוה, וגם זה מראה השגחה כי הכל יד ד'.
ולכן ממעטים בימים אלה בשמחה, יותר מכל השנה, ואין נושאין נשים מי"ז בתמוז עד לאחר תשעה באב, ואין עושים מחולות וריקודים בימים אלו ואין שומעים בהם קול נגינה משום כלי שיר ולא מן הרדיו ואין עושים טיולים וביקורים של תענוג ואין מסתפרים בהם. ואולם הספרדים נוהגים בהיתר תספורת עד השבוע שחל בו תשעה באב כדעת מרן הבית יוסף.
וכן נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" בימים אלה על בגד חדש או פרי חדש, כיון שהזמן הוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן פורעניות, ולכן אין לובשים בגד חדש ואין אוכלים פרי חדש, אבל אם נזדמנה לו מצוה עוברת, כגון ברית מילה או פדיון הבן – מברך שהחיינו וכן אם נזדמן לו פרי חדש שלא ימצא לו אחר תשעה באב – מברך ואינו מחמיץ ברכת המצוה. ונוהגים היתר לברך שהחיינו בשבת. ולכן אם נזדמן לו פרי שלא ימצא אחר תשעה באב ואפשר לו להשהות הפרי עד ליום שבת ראוי להשהותו ולברך שהחיינו בשבת. אשה הרה שמתאוה לפרי חדש וכן חולה שצריך לבריאות אוכלים ומברכים שהחיינו.
בימים אלה שולטין המזיקין ולכן יזהר בהם כל אדם מכל דבר שיש בו חשש נזק וסכנה יותר מכל הזהירות שבכל השנה, ולא יכה הרב את התלמידים בימים ההם אפילו מכה קלה ברצועה, וכן לא יכה אב לבנו בימים אלה.
ואנשי מעשה קובעים לעצמם בכל יום זמן להתבונן ולהתאבל על חורבן בית המקדש. ויש מקומות שבהם נוהגין לומר "תיקון חצות" בחצות היום.
הגמרא בתענית [דף ל:] כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכתב על זה במשנת רבי אהרון בימי בין המצרים נוהגים בהם כל ישראל להימנע משמחה ומדברים המשמחים ונוהגים עניני אבילות, והנה העיקר הוא הצער בלב והרגשת האבילות על החרבן והגלות, והנה אצלינו חסר כמעט לגמרי העיקר הנ"ל הינו הצער בלב, ושתי סבות עקריות לזה האחת מיעוט העיון כדי לעורר הרגשת הלב, כי נחוץ עיון לעורר ההרגשה משום שנתישן הדבר והורגלנו כך מנעורינו ובגמ' יב: חילקו בין אבילות חדשה לאבילות ישנה, וגם משום שרוב בני אדם רחוקים מזה.
ונראה לי לומר משל על כך, שני נערים שהאחד גדל בבית של אבא ת"ח וירא שמים גדול, וכל משפחתו ת"ח וכמובן התחנך בת"ת טוב. שאיפותיו הם לגדלות להיות בקי בכל התורה, ואומר לעצמו מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי.
ואילו השני גדל בבית מסורתי שעניני התורה אינם חשובים שם, גם אם ברבות הימים יגיע ללמוד במקום תורה הרי סביר לומר שאיפותיו לא יהיו גדולים בבקשת ההתעלות כחברו, כי הרי לא ראה נגד עיניו אנשי מעלה.
כן אנו שלא חיינו בזמן בית המקדש הדברים רחוקים מאתנו, ורק על ידי רוב העיון במעלת המקדש בשפע הרוחני והגשמי והשרשת הדברים בקרבנו, מתעוררת בקרבנו בקשת בנייתה והאבלות על חורבנה.
עוד איתא שם בתענית [דף ל.] כל מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ומי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" ויש להבין כי הרי הרבה צדיקים התאבלו ונפטרו. ועיין שם בריטב"א שגם אלו שחכו לישועה ומתו יזכו לראות בשמחתה כי כשיבנה ביהמ"ק תהיה תחיית המתים מיוחדת עבורם, מלבד תחיית המתים הכללית שלעתיד לבוא.
ונראה לי כי יתכן לפרש כי מי שמתאבל על ירושלים, פירוש שהוא הגיע לדרגה שהוא מרגיש את החשיבות של ירושלים עד כמה היא חסרה לנו, זה עצמו מביא לו כבר שמחה כעת בבניינה, אף שלא רואה ממש בבניינה זה מקשר אותו לתקופת הבית, כשם שראיתי מבארים שעל ידי האבילות על ירושלים אנו בונים את הבנין לעתיד.ומדויק הלשון זוכה ורואה בשמחתה זוכה ולא יזכה, אלא כבר כעת הוא קשור להשפעת בית המקדש.
וכתב הרב קוטלר כי חסר לנו השאיפה לגדלות, לפעול בזה העולם מה שאפשר להגיע לדרגות גדולות ונצחיות, שכן אילו שאפנו לגדלות היינו מרגישים עד כמה חסר לנו ביהמ"ק והשראת השכינה וגילוי כבוד השי"ת שהיה בו, אך אין אנו שואפים לגדלות ומסתפקים במועט.
