חורבן ראשון וחורבן שני
חורבן בית המקדש הראשון בימי צדקיהו המלך היה בשנת ג' אלפים של"ח, חורבן שני – בימי ר' יוחנן בן זכאי בשנת שלשת אלפים תתכ"ח ושניהם בתשעה באב היו.
כתיב (מלכים – ב' כ"ה) ובחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב הטבחים עבד מלך בבל ירושלים, וישרוף את בית ה', וכתיב (ירמיה נב) "ובחודש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים וכו' ותניא: אי אפשר לומר בשבעה – שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה, הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק כל היום כולו, שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשרי מפני שרובו של היכל בו נשרף.
כתוב בגמרא ביומא דף ט' ע"ב "ר"י ור"א קאמרי תרויהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם". וברש"י ד"ה - לא נתגלה עונם, בני מקדש שני רשעים היו בסתר. מדברי רש"י משמע שאין הכונה דוקא על שנאת חנם, ועיין במהרש"א שפירש על שנאת חנם שהיה להם שנאת חנם בלב ולפנים כאלו אוהבים כדאמרינן שאוכלין ושותין זה עם זה ועונם זה קשה יותר מעון שבגלוי, כמו שאמרינן שזה השוה כבודו קונו לכבוד הבריות וזה לא, ויש לישב דלא תיקשי הא דאמרינן דילבש שחורים (ב"ק עט:) וילך למקום שאין מכירין אותו ויעבור עבירה בסתר ואל יתחלל ש"ש ע"י. ונראה לבאר דשם כונתו לטובה שלא יתחלל ש"ש ע"י, ולובש שחורים להנצל מעבירה, א"כ יתכן שיחזור בתשובה אח"כ, משא"כ בשנאת חנם שמראה עצמו כאוהב לא יחזור בו.
וצריך לבאר את הגמ' במסכת יומא ט' "שאלו את ר"א ראשונים גדולים או אחרונים, א"ל תנו עיניכם בבירה א"ד עידיכם בבירה", מה ההבדל בין שני התירוצים, ונראה לי לבאר ע"פ דברי רש"י בפרשת האזינו (דברים לב, א) האזינו השמים - שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם וכו' עיי"ש והוא מספרי.
עפי"ז נ"ל כי תנו עינים בבירה זו רק הוכחה מחוסר המקדש, אבל עידיכם פירושו שהמקדש היה משפיע שפע רב על העולם וזהו העדות חסרון השפע שהיה נשפע מביהמ"ק.שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים אמר להם תנו עיניכם בבירה, איכא דאמרי אמר להם עידכם בירה.
ואינו מובן מה השאלה מי גדולים מאי נפק"מ, ובעיון יעקב כתב נ"מ אי אמרינן אחרון חביב או הראשון חביב ועדין צ"ב. ועוד יש להבין מה הראיה מבנין הבית לראשונים הרי רק אחרי מלאות שבעים שנה נבנה, ורק יחידים נשארו מהדור ההוא, ואמרינן בירושלמי כל מי שלא נבנה הבית בימיו כאלו נחרב בימיו, פירושו שכל דור יכול לבנותו א"כ נבנה בגלל הדור במלאות שבעים שנה.
ונראה כי אין הכונה על התקופה של לפני חורבן הבית כי זה לא נפק"מ לנו, ודאמר בגמ' בפשטות ששנאת חינם שקול לג' עבירות, וגם היה צריך לשאול מי יותר רעים, ולא גדולים.אלא השאלה מי תקן יותר את ענין חורבן הבית, ור' יוחנן אמר שאחרונים עדיפי שאע"ג דאיכא שעבוד מלכויות קא עסקי בתורה. אלא ללמדך שראשונים יותר תקנו מעשיהם והבית הוא עדות, אע"פ שבראשון היה שעבוד מלכויות ועסקו בתורה ויש לבאר עוד.
בגמ' יומא ט. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתו"מ וגמ"ח מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חינם ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלשה עבירות ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים, רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה אתאן למקדש ראשון וכו' הגהות הב"ח מוחק את זה. אבל לגירסה זו קשה להבין איך יכול להיות שעבדו ע"ז ותלו בטחונם בה'. אבל מהגמ' שבת קל"ט ע"ב נראה שקטע זה הולך על דיני ישראל עי"ש.
בגמ' ב"מ ל' ע"ב "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", והק' התוס' "וא"ת דביומא אמר מפני שנאת חנם ולא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, וי"ל דהא והא גרמו". ואפשר לבאר כי הא בהא תליא היות והיה ביניהם שנאת חנם לא היו מסוגלים לדון לפנים משורת הדין, וכן נראה שעוון הדינים היה ג' עבירות בשחד ישפוטו במחיר יורו בכסף יקסמו (שבת קלט, א), א"כ נראה שדייני ישראל רשעים היו אבל לא עבדו ע"ז ותלו בטחונם בה'. אבל לגירסת הגמ' ביומא קשה, ויש לעיין.
צריך לבאר מה היא שנאת חנם, ושמעתי כל שנאה שלא עפ"י ההלכה. אבל בפירוש יד יוסף בע"י כתב, מפני שנאת חנם הוא השנאה הכבושה בלב, כי אם היה שנאה תלויה בדבר מה, על כל דבר פשע שעשה חבירו כנגדו לא היה מטמין שנאתו בלבו, אלא היה מעלה שנאתו לעין כל כיון שיש מקום ופתחון פה לשנאה זו. אבל אם הוא שנאת חנם אז בהכרח יצניע אותה השנאה בקרבו ובהתועדו עמו יחדיו שלום ידברו, כי אין לו במה לתלות השנאה ההיא, ושנאה כזו א"א להתפיס לעולם וא"א לרצות, ע"כ. ונראה לי כי סוג שנאה זו מקורה בדרך כלל בקנאה שהיא בלב.
בספר מערכי לב הביא בשם הרב גדליה איזמן "אחרונים לא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם" נתגלה היינו שהיו במצב כזה אשר העוון והם היו שני דברים נפרדים, הרגש הרגישו כי מקום החיות שלהם הוא הנשמה, גם מי שהיצר השיאו ידע כי היצר הוא המשיא, ואילו הוא הינו יהודי אשר יש בו נשמה קדושה ואשר כולו קודש בקדושת ישראל ואף אם אמנם גרם החטא וסילקו מהם את בית המקדש עדיין שייך תשובה.
"לא נתגלה עוונם" היינו שהחטא הפך להיות עצם מעצמיהם והגם שעצם העוון שנאת חנם, הוא קל יותר מג' עבירות שבימי בית רשון מכל מקום מאחר שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם וביאר הרש"ז כי מי שאינו מרגיש בחטאו לא יעשה תשובה.
