זכר לחורבן
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור שבכל זמן ובכל דבר שיש בו שמחה, יעשו בו דבר שיהא זכר לחורבן הבית. וסמכו תקנתם על הכתוב "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ולכן כשמסייד אדם ביתו ישאיר מקום אמה על אמה בלא סיד כנגד הפתח – ויש נוהגים לעשות זכר זה למעלה מן הפתח – כדי שיראוהו תמיד ויזכור החורבן ויתאונן עליו.
כתב הרב יעב"ץ וז"ל. אסור למלא פיו שחוק בעוה"ז, אפילו לדבר מצוה, משום שני טעמים: לפי ששחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה. ומשום חורבן בית מקדשינו ותפארתנו.
וכאן מקום שראוי להרחיב בו את הדיבור אלמלא לא היה בידינו אלא עוון זה שאין מתאבלים על ירושלים כראוי – די בו להאריך גלותנו, והוא בעיני הסיבה הקרובה ביותר, הגלויה העצומה והחזקה לכל ההשמדות המופלגות הגדולות הנוראות והמבהילות את הרעיון אשר מצאנו בגלות בכל מקומות פיזורינו על צוארנו נרדפנו, לא הונח לנו להרגיע בגויים – לפי שיצא האבל הזה מלבנו בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבנו.
בספר מנחם ציון עמ' כה, כתב. ויש להעיר, דנשאר לנו נקודה אחת מהמקדש כדי להתחזק באמונה והוא, "הכותל המערבי" דאיתא בחז"ל שה"ש רבה, פרשה תנינא פסוק ט, "הנה זה עומד אחר כתלינו" אחר הכותל המערבי של בית המקדש שנשבע לו הקב"ה שאיננו חרב לעולם, ע"כ. בפשטות הכונה "נשבע לו" נשבע עליו וכעין שכתב רש"י בראשית כ"ד ז', ויתכן שהכונה על דוד המלך ע"ה.
והוא חיזוק גדול, לרוצה ליטהר שאחרי קרוב לאלפיים שנה מזמן חורבן הבית, וירושלים עברה תהפוכות רבות, מלחמות של הרס וחורבן ונשאר שריד זה כהבטחתו של הקב"ה וכמובן אין זה רק שריד של אבנים, אלא, כדברי חז"ל ילקוט שמעוני מלכים א' ט'. "אמר רב אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר, "הנה זה עומד אחר כותלינו".
