א. איסור גמור לומר דבר שבקדושה כנגד טפח מגולה של אשה, ויש אומרים שטפח לאו דוקא אלא אפילו כל שהוא[1] וברכתו לבטלה. ולכן כשנמצא במקומות ציבורים כפארקים וכדו' ורוצה לברך או לומר תפילת הדרך, צריך לשים לב לא להכשל בכך וגם אסור ללמוד בדיבור[2], אך הרהור בדברי תורה מותר.
ב. לגבי שיער מגולה מבואר במ"ב שמהני עצימת עינים. לשאר מקומות המכוסים נחלקו הפוסקים האם מועיל עצימת עינים, ובביה"ל כתב שבאי אפשר בענין אחר, המיקל אין מוחין בידו. לסובב את ראשו בלבד הרי זה כעצימת עיניו בלבד. אבל לסובב את רוב גופו מועיל. וכן מועיל לחצוץ ביניהם ע"י דבר המפסיק ואפילו שרק מחזיק אותו בידו. אם יש חלון החוצץ בינו לערוה מועיל לכתחילה עצימת עינים. ולכן כאשר יושב באוטובוס ולפניו אשה במצב שאסור לומר דבר שבקדושה, עדיף לסובב את גופו לכיוון הרחוב, ואם גם ברחוב ישנם כאלו שאסור לומר כנגדם דבר שבקדושה יעצום עיניו, שבצירוף מחיצה מועיל לכתחילה.
ג. אסור להתפלל ולברך במקום שיש ריח רע, ואפילו אם מקור הריח אינו לפנינו[3]. ולכן בישובים שיש בקרבתם רפתות לולים וכדו', כאשר מגיע מהם ריח רע אפילו שמקור הריח אינו בקרבתו אסור בדברים שבקדושה.
ד. הגדרת ריח רע הוא כל ריח הנובע מחמת עיפוש וצואה שדרך בני אדם להצטער ממנו. אמנם ב' דרגות איסור בהם והוא ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר.
ה. ריח רע המגיע מרפתות ולולים נחשב לריח רע שיש לו עיקר, ובזה ההלכה שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שהריח כלה. אבל ריח רע שאין לו עיקר יכול להתפלל מיד במקום שכלה הריח.
ו. בריח רע שאין לו עיקר, אם מחמת כל סיבה חיצונית אינו מריח, וכגון שפיזר מטהר אוויר, או שניטל ממנו חוש הריח, או שסותם את אפו, אפילו אם בפועל יש ריח רע, כיון שהוא עצמו אינו מריח, מותר להתפלל. אבל ריח רע שיש לו עיקר, כגון ריח המגיע מאשפה קיימת או מזבל בע"ח קיים שנחשב שיש לו עיקר, כל שבמציאות יש ריח, גם אם הוא למעשה אינו מריח זאת, אסור להתפלל.
ז. כאשר הצואה מכוסה אך עדיין מגיע ריח, או שהצואה נמצאת ברשות אחרת, כגון שמתפלל בתוך מבנה או מקום אחר שיש לו מחיצות כדין, וכן אם מקור הריח נמצא במקום שיש לו מחיצות כדין, נחלקו הפוסקים האם גדרו כריח רע שיש לו עיקר שלא מועיל מה שבפועל אינו מריח או שמנע את הריח ע"י מטהר אוויר כלשהו, וכן לגבי שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, או שמוגדר כריח רע שאין לו עיקר, לגבי שיכול להתפלל במקום שכלה הריח או שמנע את הריח באופן כלשהו. במ"ב נראה שנקט להלכה שנחשב שיש לו עיקר.
ח. צואת אדם גם אין ממנה ריח צריך להרחיק ממנה, צואת בעלי החיים, יש מהם שדינם כצואת אדם וצריך להרחיק מהם, ויש מהם שרק אם מגיע מהם ריח רע צריך להרחיק. ולכן במקומות ששכיח צואת בע"ח עליו להתבונן לפני הברכה והתפלה האם יש בסביבתו צואה. במקרה שיש בסביבתו צואה, אם הם לפניו, בצואה של חלק מבעה"ח צריך להרחיק מלא עיניו, ולכן יסתובב לצד, ואז אם יש ריח ירחיק ד' אמות ממקום שהריח כלה.
ט. אם בפועל לא מגיע ממנו ריח רע יכול לכסות את הצואה בכל דבר שהוא ואפילו בדבר שקוף ואז מותר להתפלל אפילו כנגדו.
י. פחי אשפה גדולים, גם אם אינם מכוסים, אם האשפה שבהם אינה יוצאת החוצה וגם אינו רואה אותה, מותר לומר דברים שבקדושה כנגדם ובלבד שלא יהא נודף מהם ריח רע.
יא. אם האשפה גולשת מהם או מונחת בסביבות הפח, אם עטוף בניילון וכדו' וגם לא מגיע ממנו ריח רע, יכול לומר דברים שבקדושה. אך אם מגיע ריח רע, למרות שמכוסה, צריך להרחיק.
[1] נחלקו בזה המחבר והרמ"א האם כל שהוא או בטפח, ורוב הפוסקים סוברים דנאסר בכל שהוא. [2] מ"ב ע"ו סק"ב. [3] עיקר ההלכות כאן מבוארים בארוכה בהקדמת הביאור הלכה לסימן ע"ט.
