א. במי ים מלוחים מותר רק להטביל את הידיים (ואין צריך לנגב אא"כ נפשו קצה) אבל לא ליטול עם כלי. ובנוסח הברכה לדעת המ"ב יברך על טבילת ידים [1]. ובכינרת שהמים מתוקים, לשיטת המחבר מברך על נטילת ידים, ולרמ"א על טבילת ידים, ופסק המ"ב כהמחבר.
ב. מותר גם לטבול ידים במעיינות הנובעים מהאדמה ויש בהם מ' סאה [2], אולם נחלים ונהרות [כגון הירדן והנחלים שלצידו] שהמים שבהם אינם מרוכזים ועומדים במקום אחד, אלא זוחלים וזורמים לעוד מקומות, אין לטבול בהם את ידיו[3], אלא ישאב מים בכלי ויטול בכלי כרגיל. וכן סתם מים שאובים מכונסים כבריכה וכדו' [שאינה ממי מעין נחל או גשמים] אפילו שיש בהם מ' סאה להלכה א"א להטביל בהם[4].
ג. מותר ליטול ידים מבקבוק כאשר שופך ברצף ללא הפסקה[5].
ד. נחלקו הפוסקים האם מותר ליטול בכלי חד פעמי, ובשעת הדחק אפשר להקל. כלים זרוקים הנמצאים בדרכים בד"כ יש בהם פגימות, ולכן מן הראוי לקחת מראש כלי שיש בו כשיעור.
ה. אין לו מים בדרך ורוצה לאכול לחם, מבואר בביאור הלכה שרק בצורך גדול מאוד הותר לאכול בלא נטילת ידים. וכל זה רק אם במרחק של ד' מיל לפניו (72 דק' בין אם הוא בנסיעה ובין הליכה לפי מצבו), ולאחוריו בשיעור מיל (שהוא 18 דק') אין מים, ואז הותר לכרוך את ידיו בכיסוי (ולא את הלחם עצמו).
ו. ליטול ידיו בשתיה ממותקת שלקח עמו, מבואר במ"ב שמותר רק בשעת הדחק. ועדיף להשתמש במשקאות שקופים שלא נשתנה צבעם.
ז. אדם שאכל ושינה מקום אכילתו, ישנם דברים הטעונים ברכה במקומו הראשון, וחייב לחזור ולברך שם ברכה אחרונה, וישנם דברים שכשהלך ממקומו א"צ לחזור.
ח. לענין ברכה ראשונה, אם שינה מקום בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם[6], חייב לברך שוב, [מלבד כאשר נמצאים כמה אנשים ביחד ואחד מהם נשאר במקום עד שחזר] משא"כ בדברים שטעונים ברכה במקומם אינו צריך לברך שוב[7].
ט. אמנם גם בדברים הטעונים ברכה במקומם לפעמים צריך לברך שוב, כגון אם שינה מקומו לפני שאכל כזית [8], ולכך יש לשים לב כשנוטלים ידים בעצירה וחשב שיספיק לאכול במקומו והרכב כבר מתחיל לנסוע, שיאכל לפחות כזית.
י. גדר שינוי מקום, כשנמצא בשדה או כל מקום שאינו מוקף מחיצות ושינה מקומו מבלי שלכתחילה היתה דעתו לשנות, כגון שהתיישבו בגינה כדי לאכול ומחמת דבר בלתי צפוי רוצים לעבור למקום אחר, לדעת המ"ב אם רואה את מקומו הראשון אי"צ לברך שוב, ואם אינו רואה מברך שוב, ואין חילוק אם נקרא מקום אחד או לא. וכשהיה בדעתו מתחילה לשנות את מקומו נחלקו האחרונים[9] אם מהני, או דמאחר ואינו מוקף לא מהני. ומ"מ מגינה לגינה ודאי נחשב שינוי מקום.
יא. נסיעה ברכב, כל עוד שהרכב נוסע מבואר במ"ב[10] שנחשב מקום אחד. וכן מהמקום הסמוך לרכב אליו, מבואר בשעה"צ[11] שאינו נחשב שינוי מקום אלא נחשב כהולכי דרכים, ולכן אם התחיל לשתות סמוך לרכב והיה בדעתו להמשיך בדרך, רשאי לעלות לרכב ולהמשיך לשתות.
יב. ישבו ואכלו ורוצים להמשיך ללכת, ולא היה בתכנית להמשיך ללכת לפני שיגמרו לאכול, לא יועיל שבשעת ההליכה ימשיכו ללעוס, כיון דכל לעיסה נחשבת לאכילה בפני עצמה[12]. אולם כל זה הוא רק בדבר שיש בו לעיסה, משא"כ אם אוכל דבר שאין בו לעיסה כגון סוכריה אפילו לא היה דעתו כלל להמשיך רשאי להמשיך ללכת [13].
יג. כל דין זה הוא רק כשהתחדש מצב, כגון שתחילה ישב לאכול ורק אח"כ החליט שרוצה ללכת. אבל אם תכנן מתחילה לצאת, וכמצוי בטיול שאוכלים ממתקים ושותים בדרך, אפילו אם כשהתחיל לאכול עצר בצד הדרך, מוגדר כהולכי דרכים שאין להם קביעות מקום אכילה, ובאופן זה לענין ברכה אחרונה יושב ומברך במקום סיומו [14]. ולעניין ברכה ראשונה יכול להמשיך לאכול אפילו כשכבר אינו רואה את מקומו הראשון, ולכן אם עצר ולא כדי להתעכב אלא על דעת להמשיך בהליכה, גם כשאינו רואה את תחילתו, וכן אם במשך ההליכה נכנס לתוך בית או כל מקום מקורה, מסתמך על ברכתו הראשונה.
יד. לעניין שתייה במסלול הליכה וכדו' ששותים הרבה בדרך בהפסקות, לענין ברכה ראשונה כתב הביה"ל שאין שיעור זמן המפסיק בין שתיה ראשונה לשניה, ואפילו הרבה זמן, וכל שלא הסיח דעתו, כלומר שמתכנן לשתות במשך כל הטיול, א"צ לברך שנית. אך לגבי ברכה אחרונה יתכן ויפסיד, כי שיעור עיכול של שתיה הוא מעט, וממילא אם שותה בהתחלה שיעור שמחייב ברכה אחרונה ויעבור זמן, אמנם אינו צריך לברך ברכה ראשונה, אבל יפסיד את הברכה האחרונה של השתייה הקודמת. ולכן ראוי לשתות כל פעם כשיעור ולברך ברכה אחרונה, וכשישתה שוב יברך ברכה ראשונה ואחרונה. או שכאשר מברך שהכל יכוין במפורש שלא לפטור בכך אלא השתיה הזו בלבד.
טו. ברכת שהכל ובנ"ר מברך רק אם שותה כי צמא, או כאשר החיך נהנה ממנו, ולא רק כדי שיהיה לו נוזלים, ואם המשקה ממותק בכל אופן מברך, ומאחר ולפעמים קורה שהמציאות מסופקת ראוי שהשתיה תהיה ממותקת קצת.
טז. כשהולכים כמה אנשים ביחד ומצוי שלוקחים שתיה וממתקים גם מאחרים, לכתחילה ראוי שיכווין בשעת הברכה גם על מה שיתנו לו. אבל אם קונה בדרך עוד שתיה אם לא חשב מתחילה שיחסר לו ויקנה, צריך לברך שוב. אך אם היה לו צד שיקנה אינו צריך לברך שוב.
יז. מצוי בגינות וכדו' שמגיעים חבורה של אנשים ומתיישבים לאכול בכמה פינות וכדו', ויש אופנים שע"י כך מצטרפים ומתחייבים בזימון. וכדי לא להכנס לספיקות ראוי שלפחות שלשה יקבעו להתחיל לאכול ביחד במקום אחד, ואח"כ יוכלו כולם להצטרף לענות מספק.
[1] גם לדעת המחבר שהמ"ב פוסק כמותו שבמים ראויים לנטילה וטבל בהם מברך על נט"י, אינם ראויים שאני, ולדעת החזו"א לעולם מברך על נטילת ידים. [2] בשעת הדחק יכול להטביל במי מעיינות [או גשמים] המרוכזים גם כשיש בהם רק מים בכמות המכסה את שתי ידיו [אם הם במצב הראוי לשתית כלב (ק"ס סקל"ד)] וכשיזדמנו לו מים יטול שוב ידיו בלי ברכה, כמבואר בביה"ל ד"ה ויש וד"ה ולהראב"ד. [3] מאחר שיש מקומות ואופנים שיתכן שמעורבים בהם מים שמקורם ממי גשמים שלא מועיל בהם זחילה, ונחלקו הפוסקים מאיזה רמה של זחילה נחשב כבר לזחילה הפוסלת. וכ"ש שאין לטבול בהם כלים. - מלבד זה לאחר בירור, חלק מהנחלים בארץ נשאבו והוחזרו לנחל ע"י חברת מקורות, והרי הם שאובים ממש. וישנם כאלו שחלק מהמים ממוחזר. וישנם מקומות שהנביעה היא קטנה מאוד והגדילו אותה שבחלק מהאופנים נחשב למקום חדש ואכמ"ל. [4] כמבואר בביה"ל שכן עיקר להלכה, אלא א"כ המים מגיעים לבריכה בצורה שזוחלים תחלה ע"ג הריצפה וכדו' ומשם נשפכים לתוכה שמותר לטבול בהם. [מדין שאובין שהמשיכוהו]. [5] כ"כ המ"ב דהעיקר להלכה כהט"ז ודלא כהמג"א. [6] כגון פירות, ירקות, ומאכלים שברכתם שהכל, ובשעה"צ נראה שגם פירות שבעת המינים וכדעת הגר"א, ורק מזונות ופת אינו חוזר ומברך. [7] לדעת הרמ"א, אבל לדעת המחבר צריך לברך. [8] כמבואר בסימן קע"ח מ"ב ס"ק כ"ח. [9] במ"ב קע"ח ס"ק ל"ז. [10] קס"ז ס"ק ס"ב. וגם אם ירד ממנו למקום אחר מוגדר כהמשך הולכי דרכים [11] קע"ח ס"ק ל"ח דלא כהח"א, אמנם מתבאר בדבריו שמחמת דעתו נחשב כהולכי דרכים, ולכן יועיל אפילו אם ימשיך לנסוע, אבל לולא דעתו נחשב מקומו וצ"ע. [12] כמבואר במ"ב ס"ק ל"ט. [13] וכ"כ באגרו"מ ח"ב או"ח נ"ז. [אמנם הוא מיקל שם יותר עיי"ש] אמנם י"א בשם החזו"א שגם בכה"ג נחשב שינוי מקום. [14] כמבואר במ"ב בסי' קע"ח ס"ק מ"ב. אמנם לענין ברכת המזון בכל מצב יכול לברך במקום סיומו.
