שומעים אנו על יהודים שמתעוררת בהם התלהבות לחזור בתשובה לפעמים בעקבות מאורע מסוים בחיים כמו שראינו אחרי מלחמת ששת הימים או מכל סיבה אחרת ואחרי תקופה מצטננים בשאיפתם וחוזרים לסורם. כיצד אפשר להבין זאת שאנשים אשר דברו בהתלהבות על הצורך לחזור בתשובה, והרבו לדבר בגנות העולם החילוני וחשו בהשתוקקות לחיי קדושה, לפתע התייאשו וחזרו לסורם. הנביא אומר שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך. ומבאר רבנו אליהו לופיאן זצ"ל שובה ישראל עד שתדע כי ד' הוא אלקיך, כי כל מה שכשלת ויש לך קושיו באמונה זה רק בעונך מפני שהרבית לחטוא לכן טומטם לבך ונכשלת כי החטא משחית האמונה, ולולא שחטאת היית מכיר את בוראך כי טבעו של האדם שיש בו אמונה אלא שהחטאים הם המסך המבדיל בין האדם לבוראו. והיות והאמונה היא כח מכוחות הנפש של האדם יש והאדם מתעורר לחזור בתשובה ולפעמים מתרחבת השלהבת של הקדושה החבויה פנימה בלבו של אדם אלא שיש ללבותה על ידי שמירת התורה ואז השלהבת הקטנה מאירה אור גדול בלבו של האדם.
שובה ישראל עד ה' אלוקיך
המגיד מדובנא מבאר שזה הולך על עשרת ימי תשובה שע"ז נאמר דרשו ה' בהימצאו קראו בהיותו קרוב, שאיתא בגמ' שזה על עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ וע"ז נאמר גם שובה ישראל עד ה' אלוקיך, בעשרת ימי תשובה. ברמב"ם [פ"ב מהל' תשובה ה"ב] ומה היא התשובה וכו' עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם לפ"ז נראה שזה הכוונה עד ה' אלוקיך עד שיהיה מצב של תשובה שיעיד עליו יודע תעלומות. ברמב"ם [פ"ב מהל' תשובה ה"ו] אע"פ שהתשובה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת מיד שנאמר דירשו ה' בהימצאו. נראה מכך שבאמצע השנה היא יפה לעולם אע"פ שלא התקבלה, אבל יש לזה השפעה על האדם ובעתיד יתכן ותתקבל, אולם לעומת זאת בעשי"ת היא יפה ביותר ומתקבלת מיד. רמב"ם [פ"ג ה"ד] לפיכך צריך האדם שיראה עצמו כל השנה כאילו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצבה אחת הכריע וכו' ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ומעשים טובים ולעסוק במצוות מר"ה ועד יוה"כ, ויש שמקשים וכי בשביל מצוה אחת פחות הוא נקרא רשע וכן להיפך, אולם יש לבאר שזה גופא מה שהאדם חש לנפשו ומרבה במצוות א"כ מוכח שהוא עשה תשובה וירא לנפשו זה עצמו עושה אותו זכאי, ולכך הכריע לכף זכות.
שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, (הושע יד)
מה הלשון 'עד' יתכן לבאר לפי דברי הר"מ שצריך האדם לחזור בתשובה עד שיעיד עליו בורא עולמים שלא ישוב לחטא. ובשיחות מוסר לט' שובה ישראל כתב, למדנו מזה שחייב הבעל תשובה להגיע עד ד' אלקיך, ונאמר ע"ז כי כשלת בעוונך שאי אפשר לבעל התשובה להעצר באמצע הדרך, כי עונותיו מושכים אותו מטה מטה ודרך המפלט הוא ע"י שיגיע עד ד' אלקיך, וכענין הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה משלי ט"ו, שהשאול מטה מושך את האדם אליו, ודרך המלטות משאול מטה הוא אורח חיים למעלה למשכיל, ואם אצל כל אדם כך, הרי זה שכבר חטא מסוכן גדול הוא, והעצה היעוצה לו היא שובה ישראל עד ה' אלקיך. ובאבן עזרא כתב מעט מעט עד ד' אלקיך, יתכן לבאר שהכונה לא לקפוץ מדרגות רק בעקביות שלב אחרי שלב עד ד' אלקיך, עד שמרגישים קרבת ה'. המגיד מדובנא הבאנו עד ה' אלקיך, עד שה' אלקיך נמצא אצלך בעשי"ת. עי' בספר לב אליהו עד ה' אלקיך, עד שתרגיש שד' אלקיך עי"ש.
שובה ישראל עד ה' אלקיך
המגיד מדובנא מבאר שזה הולך על עשרת ימי תשובה, שע"ז נאמר דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ע"ז נאמר שובה ישראל עד שד' אלקיך נמצא בי' ימי תשובה. ברמב"ם פ"ב ה' תשובה ב' ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. לפ"ז נ"ל עד ד' אלקיך עד שיהיה מצב של תשובה שיעיד עליו יודע תעלומות. בר"מ פ"ב ה"ו אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר"ה ויוכ"פ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו.
נראה מכך שבאמצע השנה היא יפה לעולם אע"פ שלא התקבלה, אבל יש לזה השפעה, על האדם, ובעתיד יתכן ותתקבל. ר"מ פ"ג ד' לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת וכו' ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה עד יום הכיפורים וכו'. לפ"ז התבאר יש השואלים האם בגלל מצוה אחת פחות שעשה הוא רשע, אבל היות והאדם חש לנפשו ומרבה במצות א"כ מוכח שהוא עושה תשובה וירא לנפשו ע"כ הוא זכאי משא"כ אדם שלא.
שובה ישראל
אמר רבי יצחק כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה מאי טעמא דכתיב מראשית השנה עד אחרית השנה מראשית כתיב ועד אחרית סופה דאית לה אחרית [ר"ה ט"ז:] ורש"י פירש שרשה בתחילתה שישראל עושים עצמם רשים דבר תחנונים ותפילה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש.
וצריך ביאור מה הדיוק אחרית שנה דאית לה אחרית ודאי שנה יש לה תחילה וסוף ומה הראיה שמתעשרת.
ועוד יש להבין למה לא נאמר בתורה מראשית ועד סופה וכמו שתרגם אונקלוס.
ונראה ברור כי כתב כאן לשון אחרית לומר שהמצב נעשה אחרת שאם אדם היה רש בתחילת השנה שהכניע עצמו נותנים לו כנגד זה עשירות, והמילה אחרית יש לה שני משמעויות עד הסוף ומצב אחר. וכמו שכתב בבעה"ט וז"ל סמך עיני ה' אלוקיך בה כי כמים הפנים לפנים, ועד אחרית שנה והיה אם שמוע לומר אם תשמעו עד אחרית השנה יתן הגשמים בזמנם ובמקום שצריך להם ואם היו צדיקים בתחילת השנה והקב"ה גזל עליהם גשמים וסרחו מורידם במדבריות ובימים ע"כ, א"כ רואים שאם ישתנה המצב ישתנה גם הנתינה של הקב"ה.
עוד יש להבין למה נאמר כל שנה שרשה בתחילתה ולא כל אדם שרש בתחילתו מתעשר בסופו, ולפי מה שכב בעה"ט סמך והיה אם שמע למרשית א"כ מדובר בכלל ישראל, וכן מדוייק לשון רש"י שישראל עושים עצמם רשים מדובר על הכלל כשהכלל מקבל על עצמו עול מלכות שמים השנה מתברכת בזכות הכלל.
ובזה מיושב גם מה שהקשו מה מועיל תפילתו של זה אם הוא עתיד לחטוא בשנה זו, אבל לפי מה שנתבאר רק באופן שלא חטאו ישראל וזהו מרשית השנה ועד סופה אבל כשחטאו ירדו הגשמים במדבריות. אבל מודגש פה ענין התחלת השנה כל שנה שרשה בתחילתה וגם זהו זמן התשובה וקבלת מלכותו.
בבעל הטורים כתב כי מראשית אותיות תשרי ועוד כתב בשער בת רבים כי לכך כתוב חסר כי תשרי אינו ראשית השנה לכו"ע כי הלכתא כרבי יהושע שבניסן נברא העולם.
ואפשר עוד לבאר כי מתעשרת בסופה היינו ברוחניות מתוך שהתחננו בהתחלה והרגישו עצמם רשים השיגו מדרגות ברוחניות.
