מן הראוי להכין בער"ה נרות גם לליל שני של ר"ה. המדליקים בפתיל צף יכניסו את הפתילים לתוך עיגול השעם, והמהבהבים את הפתילים או הפתילות יעשו כך גם לאלו המיועדים להדלקת ליל שני.
ברכות ההדלקה
נוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של יום טוב". וכשחל בשבת תברך "להדליק נר של שבת ושל יום טוב".
יום טוב שחל בשבת, הדלקת הנרות בערב החג כמו בכל ערב שבת, שהמנהג הוא שהאשה מברכת אחר ההדלקה.
כאשר האשה מדליקה נרות יום טוב - מברכת שהחיינו[1], ושוב אינה מברכת בשעת הקידוש.
אם יודעת בשעת ההדלקה שהולכת לקדש בעצמה - לא תברך שהחיינו בשעת ההדלקה, אלא בקידוש (עי' מט"א תקצט א). ואם ברכה בשעת ההדלקה, שוב לא תברך שהחיינו בשעת הקידוש, פרט אם צריכה להוציא בני ביתה.
וכן אם האיש מדליק נרות, אינו מברך שהחיינו אלא בשעת הקידוש (מט"א שם). ואם ברך שהחיינו בהדלקה, לא יחזור ויברך בשעת הקידוש, אלא אם כן צריך להוציא בני ביתו.
הוספות ומנהגים בתפילות ראש השנה ועשי"ת
המלך
כל עשרת הימים תקנו חז"ל לחתום 'המלך הקדוש', 'המלך המשפט', לפי שבימים אלו מראה הקב"ה מלכותו.
הוספות בתפילת הלחש
תקנו הגאונים לומר בברכת אבות - זכרנו לחיים, בברכת גבורות - מי כמוך, בהודאה - וכתוב לחיים, ובשים שלום - בספר חיים.
בחזרת הש"ץ, המנהג הרווח הוא שהציבור אומר עם הש"ץ רק את ההוספות 'וכתוב' ו'בספר חיים'.
לעילא ולעילא
בקדיש אומרים: לעילא ולעילא מכל ברכתא (לבוש מ"א ושעה"ר תקפב טז).
עושה השלום
בסיום תפילת הלחש והקדיש אומרים עושה השלום.
ברכת 'מגן אבות'
בברכת מגן אבות (בליל א' דר"ה שחל בשבת, ובשבת שובה), אומר 'המלך הקדוש'.
שחרית ומוסף
בכי בתפילה
יכול לבכות ולהוריד דמעות בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים, גם כשחל בשבת (מט"א תקפב כח). והבכי בימים אלו סימן הוא לשלמות הנשמה (פע"ח בשם האריז"ל, הו' בבה"ט תקפד). אופן הבכיה ראוי להיות מתוך תפילה ותחנונים והרגשת התקרבות להשי"ת, ולא מתוך עצבות (דברי שמואל להה"ק הר"ר שמעלקא מנקלשבורג זיע"א).
זהירות למתפלל בכפיפה
הנוהג להתפלל בראש השנה ויום הכפורים בכריעה וכפיפת ראש - יזהר לזקוף בתחילת וסוף כל ברכה (טרם אמירת 'ברוך') כדי שלא יהיה נראה כמוסיף על תקנת חכמים שתקנו לכרוע רק בברכות אבות והודאה תחילה וסוף. ובברכות אבות והודאה יזקוף כמה תיבות לפני החתימה, ובחתימה יכרע כתקנת חכמים (שעה"ר תקפב ה).
היות וירדה חולשה לעולם, טוב יותר להתפלל באברים זקופים ובלב כפוף וכוונה רצויה, שעיקר ההכנעה בלב (אלף המגן תקפב כז).
עמידה בפתיחת הארון
כשפותחים את ארון הקודש לתפילות מסוימות בימים הנוראים, אין חיוב לעמוד, שהרי ספר תורה עומד במקומו, אלא שהעולם נוהגים הידור בכך (ט"ז רמב יג, פמ"ג ושה"צ קמו יח).
עניית קדושה באמצע פיוט
כשהציבור עונה 'קדוש' 'ברוך' 'ימלוך' באמירת קדושה, גם אם הוא עדיין באמצע אמירת הפיוט - יפסיק לענות עמהם (מ"ב קכה ג).
הפסק מפה בכריעת 'עלינו'
במוסף בעלינו לשבח, כשנופל על פניו - מפסיק במפה בין פניו לקרקע, שנאמר 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה' (שעה"ר קלא א). ואם אין לו - יחוץ בטליתו בין פניו לקרקע (מט"א תרכא יד). וראוי לפרוס מפה גם מתחת לגופו, שלא יתלכלכו בגדיו בקרקע ושמא יבוא לנקותם (מ"ב שב ו).
[1]. שהחיינו בהדלק"נ, זהו המנהג הרווח מאות שנים - אג"מ ד קא, למרות שיש מערערים עליו, עי' פס"ת תקיד כה.
